או אולי – הירהור עובר בלבי – אולי אבן זו רוצה לרמוז, שהיהודים חסרים להם היום באלטונה? נדמה כאילו הרהור זה רוצה להרגיע אותי, לעטוף בעדינות את יגוני האין-סופי, לאחוז בזהירות בידי, לנסות ללוות אותי בלי שארגיש, ולהוביל אותי הלאה, אל אלטונה של היום.

ומשם אני נדחפת הלאה ומגיעה לצומת רחובות, שבתיהם בנויים לבנים אדומות, מסודרים כאילו סביב לערוגה ריבועית, רחבת שטח. בינתיים עלתה השמש, ונדמה לי שהקיץ הגיע, כי הפרחים המסודרים בקפדנות נפתחו עכשיו ומזהירים בצבעי ורוד וסגול. דיירי הבתים הזיזו את הווילונות, פתחו את חלונותיהם ומסתכלים כעת על ערוגת הפרחים הפורחת. הם אנשי אלטונה. הם גרים ברחוב יוסף קרליבך.