בית העלמין היהודי ברחוב המלך – ליד תחנת הרכבת החשמלית מספר 27. בית למין תיק זה, שגם אימת הזמן בגרמניה לא נגעה בו, והוא לוט בערפל של אגדות ומסתורין. במרכזו גדל לו עץ שגזעו המשולש הזכיר את האות העברית ש (שין) המסמל את שם השם הגדול והנורא, “שדי”. בסמוך לגדר בתוך העפר, מנמנמים להם שני גדולי ישראל. אמנם לא היכרתים, אך בשל סיפורים רבים על תולדותיהם שהאזנתי להם, הם נהיו לי קרובים של ממש. הרי מדובר ברבי יעקב עמדין וברבי יהונתן אייבשיץ. במשך כל ימי חייהם הם היו צהובים זה לזה, והנה כעת הם נחים למעלה ממאתיים שנה האחד ליד השני בשלום ובשלווה, כי כך הוסבר לי בילדותי: שהמחלוקת ביניהם לא פרצה בשל בצע כסף ולא בשל קינאת סופרים רבניים, אלא שזו הייתה מחלוקת לשם שמיים. ואילו ליבי היה מאז ומתמיד עם הרבנית אייבשיץ, כי היא פרסה בסתר פרוסת לחם לאביון מהכת השבתאית.