כן! לברוח אל בית הכנסת שלנו, למספר 9 ברחוב הפפגוין! רחוב ישן היה, מרוצף אבנים בגדלים שונים. מספר 9 הוא אחד הבתים הראשונים בו. צריך רק לדחוף את דלת הכניסה החומה והכבדה, בכל הכוחות, עד שתיפתח ומעצמה תיסגר אחריי. יש לעבור את אולם הכניסה המלבני הארוך בצעדים איטיים מאד, כי המרצפות הגדולות הריבועיות, המעוטרות בדגמי צבע בהירים, הן חלקות מאד ובקלות אפשר להחליק וליפול. בדרך כלל לבתי הכנסת אין אולם כניסה ארוך כל כך, אלא כאן – כך סיפרו לנו – הייתה לכך סיבה מיוחדת במינה:
 
על פי המסורת היהודית, בת אלפי השנים, מתייחסים גם הכהנים של היום לאהרן הכהן הגדול המקראי. לפיכך עליהם לשמור על דיני טהרה מיוחדים, האוסרים עליהם כל מגע עם גופת המת. לכן הכהן אינו יכול לקחת חלק בהבאת נפטרים למנוחת עולמים, ורק ללוויות הקרובים לו ביותר מותר לו להתקרב אלי קבר. מאידך, הלווית המת היא מן המצוות הנעלות ביותר ביהדות, כמצוות עשה של זולתנות, כי הנפטר לעולם לא יוכללהביע לנו את תודתו. האולם הארוך בבית הכנסת שימש, על כן, לכעין נגרייה להכנת ארונות קבורה, ובדרך ייחודית זו נתאפשר גם לכהני אלטונה לחלוק כבוד אחרון לנפטרים.
 
זאת, אם כן, הסיבה לכך שהאולם בבית כנסת באלטונה, נבנה כבר אז, לפני כ-300 שנה בצורתו המאורכת. זוהי אמת לאמיתה, הגם שלא ראיתי אף פעם את הכהנים עוסקים שם בעבודות הנגרות. הרי אני, כבת ישראל כשרה, הלכתי לבית הכנסת רק בשבתות ובחגים, דהיינו, בימים שבהם כל מלאכת עבודה היא אסורה.