לוטה קרליבך-פרויס
הרבנית, הרעייה והאם
הרב ברוך ב’ בורכרט, מאגודת ישראל באמריקה:
“הרבנית קרליבך פעלה להפוך את ביתו של הרב למרכז… גם כשהיה לה קשה מאד מפני שבעלה מסר את רוב משכורתו לצדקה… אך ביתה נשאר פתוח יומם ולילה והיא עשתה עבודה נהדרת… היא הייתה אשת חיל אמיתית…”.
בתור רבנית היא פעלה בשני מישורים: היא הרגיעה את האנשים הנסערים שבאו להתייעץ עם הרב והקשיבה לחלק מדאגותיהם. בהגיע תורם הם כבר היו מעט יותר רגועים ובכך יותר מוכנים לקבל את הפתרונות שלא היו תמיד פשוטים – פתרונות לבעיות שהסתבכו יותר ויותר לאור שרשרת הגזרות הבלתי פוסקות נגד היהודים.
שנית איפשרה לוטה – “כמלאך יוצר הרמוניה” – לאבינו הרב לשמור, לפתח ולהקרין את סובלנותו, את חוש ההומור שלו, את חכמתו ואת טוב ליבו בזמנים האפלים ביותר. הוא נהג לכנות את אמא בתואר האומר את הכול: “היא הכוהנת הגדולה של הנשמה”.
1932
לוטה מטפלת בתינוקות במחנה הריכוז יונגפרנהוף ליד ריגה 1941/42
עדותה של פאני:
הרב קרליבך ואשתו לוטה השתדלו בכל יכולתם לספק לתינוקות ולפעוטות מגורים יותר טובים… הזוג עשה כל שביכולתו למען האומללים.
לוטה האם
אחרי ליל הבדולח הצליחה לוטה לשלוח חמישה מילדיה לחו”ל.
הגעגועים לילדים
“… אפסו כוחותיי – לא נותרה לי שום אנרגיה ואין יותר משמעות לעבודות היום יום… מעל הכול, וזו הסיבה העיקרית לכל עייפות הנפש: הגעגועים העזים לילדים… אני מרגישה כמו אחרי לידה קשה – כאילו אני מדממת, לאט וללא הרף. כל ילד שעזב לקח אתו חלק מליבי – פשוטו כמשמעו.”
ואף על פי כן היא השקיעה מאמצים נואשים בקשר לארבעת הילדיה הצעירים, שנותרו עדיין בגרמניה: “איך אוכל להציל את ארבעת ילדיי האהובים? היכן, היכן ישנה דרך?”
היא פנתה להולנד, לצרפת ולפלסטינה דאז, ובכל כוחה האמהי דפקה על השערים הנעולים לתמיד.
אבל בעת ובעונה אחת היא הורתה לשלוש בנותיה הצעירות לסייע לאלה האומללים עוד יותר: לחלק עם אחרים את מנות המזון שהוגבלו ליהודים, או לשחק עם חבריהם היהודים ובכך להדחיק את תחושת הרעב. כמו כן היא הבינה איך להדק ולהעמיק את הקשר בין האב, הרב, לבין בנם שלמה.
מתוך מכתב לקרי מלר, 17 ביולי 1939
במחנה הריכוז בכתה לוטה בסתר בלילות; דמעותיה נשפכו על הקהילה היהודית שבמצוקה; על הילדים ועל אביהם של הילדים, על בעלה האהוב והנערץ, שאיתו היא חילקה את הגורל האכזרי במשך כל חייה וגם את געגועיהם המשותפים לארץ ישראל.
“… איש לא האמין למראה עיניו! כולנו ישנו על דרגשים – גברים, נשים וילדים – כולנו ביחד. הדרגש שלי היה ליד הדרגש של אמך. החזקתי את ידה וניסיתי לנחם אותה, בעוד שהיא השתדלה לעצור את דמעותיה”.
מתוך מכתב מאת רות נֶבל, 7 ביוני 1988.
המצבה על קברה של סבתא פרויס בהר המנוחות,
אותו הר של מנוחה אחרונה בירושלים, עיר השלום הנצחי,
היא גם מצבת זיכרון ייחודית ללוטה.
ואלו המילים החרוטות על מצבה זו:
תהי האבן הזאת גל-עד
גם לבתה אלישבע חנה (לוטה)
שנפלה על קידוש השם
עם בעלה הרב יוסף צבי קרליבך
ובנותיהם רות נעמי שרה
ח’ בניסן תש”ב בעיר ריגה
הי”ד
ת’נ’צ’ב’ה’
