דַכַאוּ (Dachau)

מחנה הריכוז הראשון שהוקם בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 בעיירה הקטנה דכאו, כ- 15 ק"מ מצפון-מערב למינכן.

המחנה נועד לזרוע פחד בקרב האוכלוסייה, והפך למכשיר להשתקת כל מתנגדי המשטר. דכאו הייתה למקום אימונים לאנשי הס"ס מיחידת "גולגולת המוות", שלמדו שם לראות את בעלי הדעות האחרות כיצורים נחותים שיש לנהוג בהם באכזריות ואף לא להירתע מרצח.

להוציא מחנות נלווים קטנים היו לדכאו 36 מחנות משנה גדולים, ובהם עבדו עד 37,000 אסירים, רובם בתעשיית החימוש. עם פתיחת המחנה נכלאו בו רק מתנגדים מדיניים ידועים למשטר הנאצים: קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים וקומץ מלוכנים, שלפני 1933 נחשבו ליריבים מושבעים זה לזה, וכעת מצאו עצמם כלואים בצוותא כמתנגדי המשטר הנאצי. העצירים היהודים הראשונים נמנו עם המתנגדים המדיניים הידועים למשטר הנאצי, והיחס אליהם היה קשה יותר מהיחס לאסירים האחרים. בהדרגה נכלאו במחנה גם חברי קבוצות אחרות: דורשי מקרא שהתנגדו לגיוס, צוענים, אנשי כמורה שהתנגדו לכפייה הפוליטית על הכנסיות, הומוסקסואלים ורבים אחרים, שנאסרו עקב הערות ביקורתיות שונות על המשטר הנאצי. מספר האסירים היהודים גדל ככל שרדיפת היהודים הפכה שיטתית יותר. אחרי "ליל הבדולח" נכלאו בדכאו יותר מ- 10,000 יהודים מכל רחבי גרמניה. ב- 1942, כאשר החל תהליך ההשמדה השיטתי של היהודים, הועברו האסירים היהודים מדכאו וממחנות אחרים בתוך הרייך הגרמני, אל מחנות ההשמדה בפולין הכבושה. בקיץ ובסתיו 1944, הוקמו מחנות נוספים לדכאו סמוך לבתי חרושת לחימוש, הועברו אלפי אסירים יהודים, רובם מהונגריה וחלקם מפולין, מצ'כוסלובקיה, מרומניה ומברית המועצות למחנות ההם, כדי להגביר את תפוקת בתי החרושת.

עם כניסתם למחנה היה גורל האסירים זהה; מעמדם החוקי נשלל מהם, שארית רכושם הוחרמה, שיערם גולח, והם הולבשו בגדי עבודה מפוספסים. לכל אסיר ניתן מספר וכן משולש צבעוני, שציין לאיזו קטגוריה השתייך. עבודת פרך, רעב, תשישות ופחד מהברוטליות של אנשי הס"ס, שניצלוה בלי רחמים – אלה היו מנת חלקם של האסירים.

בדכאו לא התנהלה השמדת יהודים בגזים, ואולם מכלל 206,206 אסירים רשומים נמנו 31,591 מתים. רובם בשנות המלחמה, כמו כן נערכו במחנה ניסויים רפואיים באסירים.

מדי יום ביומו נפלו כ- 100 עד 200 אסירים ולעתים אף יותר, קרבן למגפת הטיפוס, שהחלה משתוללת בדצמבר 1944.

[ע"פ ברברה דיסטל, "דכאו", האנציקלופדיה של השואה, כרך שני, הוצאת יד ושם וספרית פועלים, תל-אביב  1990 , עמ' 317-320.]