מַאוּטְהַאוּזֶן (Mauthausen)
מחנה ריכוז שהוקם זמן קצר אחרי האנשלוס של אוסטריה, ליד מחצבת גרניט עזובה, כ- 5 ק"מ מהעיירה מאוטהאוזן באוסטריה עילית.
ב- 16 במאי 1938 החלה העבודה במחצבות, תחילה הועבדו בהן 30 עובדים אזרחיים. האסירים הראשונים הובאו למחנה ב- 8 באוגוסט 1938 והועסקו בהקמת המחנה ובהפעלת המחצבה.
רוב האסירים שהובאו למחנה בשנה הראשונה לקיומו היו פושעים מועדים, והשאר א- סוציאליים. ניתנו להם כל עמדות הניהול במחנה.
ממאי 1944 הגיעו רוב המשלוחים הגדולים של יהודים, למחנה, שעברו את הסלקציה באושוויץ, וב- 25 בינואר 1945 הגיע למאוטהאוזן המשלוח הראשון של מפוני אושוויץ.
באפריל הגיע עוד זרם עצום של אסירים יהודים מהונגריה, שהועברו מארצם למחנות לאורך גבול אוסטריה עם הונגריה ומשם הועברו למאוטהאוזן.
שטח המחנה נחלק ל- 3 תחומים:
1. מחנה האסירים
2. המפקדה
3. מגורי הס"ס
מחנה האסירים תפס את חלקו העיקרי של שטח המחנה.
מול השער הראשי היה מגרש המסדרים, שם חויבו האסירים לעמוד למפקד (אפל) בוקר וערב, ושם נערכו גם הוצאות להורג בנוכחות כל האסירים. מצדו השני של מגרש המסדרים היו 3 בנייני אבן ; 2 מהם נועדו לשירותי המחנה ובשלישי היו בית הסוהר ותא הגזים, שהוסווה כמקלחת. מתחת לבונקר הייתה המשרפה ובתא סמוך הוצאו אסירים להורג בירייה.
כחודש לפני השחרור, באפריל 1945, הוקם מחוץ לגדר מחנה אוהלים, ובו 14 אוהלים גדולים בשביל יהודי הונגריה וכן ליהודים מכל רשת המחנות של מאוטהאוזן לפני הוצאתם למחנה גונסקירכן.
מסתיו 1943 הופנו רוב אסירי מאוטהאוזן לעבודה בתעשייה צבאית באזור. האסירים הועסקו בעיקר בבניית מנהרות תת קרקעיות, שבהן עמדו להקים מפעלים להרכבת רקטות ולייצור חלקי מטוסים. בתוך זמן קצר גדל מספר האסירים במחנה במידה ניכרת.
המפקד הראשון של מחנה מאוטהאוזן היה ס"ס שטנדרטנפירר אלברט זאואר, כבר באוגוסט 1939 בא במקומו ס"ס שטנדרטנפירר פרנץ צירייס, שנשאר בתפקידו עד תום המלחמה. יחידות המשמר של המחנה, מפקדי הצריפים ומפקדי קבוצות העבודה השתייכו ליחידת "גולגולת המת" מיוחדת של מחנה מאוטהאוזן. רוב בעלי התפקידים מבין האסירים במחנה הורכבו מקרב הפושעים הפליליים. שלטונות המחנה עודדו אותם להתייחס בקשיחות לאסירים מן השורה.
הפולנים היו הקבוצה הלאומית הגדולה ביותר במחנה. עד אביב 1941 הגיעו למחנה רק יהודים מעטים, ורובם נספו בתוך זמן קצר בעבודה במחצבה ובהתעללויות. מ- 1941 החלו להגיע למחנה קבוצות יהודים, ומאמצע שנת 1944 החלו להגיע קבוצות גדולות הרבה יותר. הם הועסקו בכריית מנהרות למפעלי תעשיות הנשק. העבודה התנהלה ב- 3 מנהרות, בקצב מזורז מאוד. האסירים שהגיעו למחנה במלוא כוחם, היו כעבור חודש חודשיים לשברי אדם, שאך בקושי השתרכו על רגליהם. יהודים הופלו לרעה והתקיימו בתנאים גרועים בהרבה משל קבוצות אחרות. מחלות, ובעיקר הרעב היוו יותר מ- 95% מסיבות המוות.
מ- 25 בינואר 1945, עם הפינוי הכללי של אושוויץ, החל להגיע למחנות מאוטהאוזן גל שני של משלוחים, והיהודים היו בהם . עד מהרה פרצו מגפות המונים של טיפוס הבהרות ודיזינטריה והפילו חללים רבים.
ב- 16 באפריל 1945 הוצאה הקבוצה הראשונה של אסירים ממחנה האוהלים למחנה גונסקירכן, כ- 60 ק"מ ממערב למאוטהאוזן. שאר האסירים הוצאו בהפסקה של כמה ימים. הקבוצות עשו את הדרך במסע רגלי מפרך, וכל הנחשלים בדרך נורו במקום. כל אותם אסירים שלא היו מסוגלים לצעוד הומתו עוד במחנה בזריקת פנול ללב, והגוויות נקברו בשטחי המחנות. במחנה הראשי השתרר אי סדר מוחלט. הצפיפות הגדולה ומנות המזון המוקטנות החישו את מותם של רבים. בבית החולים תועדו מקרים של קניבליזם.
ב- 5 במאי 1945 שוחרר המחנה על- ידי הצבא האמריקאי.מספר האסירים שעברו את מאוטהאוזן נאמד בכ- 199,404. 119,000 נספו, מתוכם כ- 38,120 יהודים.
[ע"פ בנימין אקשטיין, "מאוטהאוזן", האנציקלופדיה של השואה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם וספרית פועלים, תל אביב 1990, עמ' 657 – 662.] |
