בית החרושת למצות בהמבורג – מצות עגולות
הרב משה חיים לאו
אבי, הרב משה חיים לאו הי”ד, היה רבה האחרון של פיוטרקוב. משיחות איתו למדתי על הידידות שלו עם הרב יוסף קרליבך הי”ד, רבה האחרון של המבורג-אלטונה-וונדסבק.
בילינו עשרה ימים באחוזתו של הרב שמואל אייכנבאום בכפר שדליסק ליד טרבניקי, מקום שמאוחר יותר הפך למחנה אימונים של רוצחי ה-SS, שניהלו את מחנות הריכוז וההשמדה. בתקופה זו נודע לי על הידידות בין אבא לרב קרליבך.
אחרי שחזרנו לפיוטרקוב שמתי לב שהתנהלה חליפת מכתבים בין השניים. רק אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה, בסוף 1939, הכתיב לי אבי מכתב לרב קרליבך בהמבורג כדי שאדפיס אותו במכונת הכתיבה. אני זוכר את הכתובת: “אוסטמרקשטראסה, הרב יוסף קרליבך, רב קהילות אה”ו (אלטונה-המבורג-ונדסבק)” , אותה כתבתי על המעטפה.
הרב משה חיים לאו
פעם נוספת ראיתי את השם של הרב קרליבך בפברואר או במרס 1940. בדואר הגיעה חבילה מרבי קרליבך מהמבורג, עם ההערה הגרמנית “דוגמה ללא ערך”. החבילה הכילה תאנים מיובשות בתור משלוח מנות לפורים. אחרי זמן קצר הגיעו שתי חבילות גדולות יותר – כל אחת במשקל של קילו אחד. בפנים היו מצות לפסח, מצות עגולות – לא כמו מצות שבדרך כלל היו מרובעות. רבנים ותלמידי חכמים דנו על כשרותן של מצות אלו שלא היו מוכרות שם. הוויכוח נגמר כשאבא פסק: “מצות ששלח הרב קרליבך,הן כשרות בוודאות, אפילו כשרות למהדרין … “.
חותמת הכשרות של הרב הראשי ד”ר יוסף קרליבך
בתקופת ראש השנה 1940 שוב קיבלנו שי מהמבורג. הפעם זה היה אתרוג מפואר – אך הצנזור הגרמני חתך אותו לשניים!
מתחילת 1941 נעשו חוקי הכיבוש חמורים יותר ויותר. הגטו שהיה קיים עוד מאוקטובר 1939 (הגטו הראשון שהקימו הנאצים) נסגר כמעט באופן הרמטי. קיבלנו דואר, אך לא יכולנו לשלוח שום דבר דואר בעצמנו. אלא שגם בשנה הזאת קיבלנו כמה חבילות מצות מרבי קרליבך מהמבורג.
אחרי הימים הנוראים בשנת 1941 כבר שמענו על מעשי הזוועה שביצע הווערמאכט בגליציה ובאוקראינה, עם כניסתם לרוסיה. בעת שניסה אבי ליצור קשר עם העולם בחוץ, שמעתי פעמים אחדות את שמו של הרב קרליבך ככתובת קשר אפשרית. אבי כתב מכתב קצר בעברית מלא ברמזים ובמילות קוד בעברית ובארמית, וביקש ממני לכתוב את הכתובת של הרב קרליבך באותיות דפוס גרמניות על המעטפה, בלי לכתוב את שם השולח. כתבתי את הכתובת הידועה, אך שכחתי לכתוב את השם “ישראל” ליד השם הפרטי “יוסף”, כפי שיהודי גרמניה היו מצווים לעשות. אבא החליט לשלוח את המכתב ללא התוספת. המכתב נשלח בעזרת אדם לא יהודי מחוץ לגטו, ואחרי כחודש ימים הגיעה תשובתו של רבי קרליבך, בה הוא רמז על הפוגרום הקרב והעלול לאיים על הקהילה שלו.
כמה שבועות מאוחר יותר נכנסו שני צעירים לגטו, חיים ירחמיאל וידבסקי ויצחק יוסטמן, שברחו מחלמנו, מחנה ההשמדה הראשון שבו בוצע הרצח באמצעות גז. הם סיפרו את אשר ראו בעיניהם. אף אחד לא האמין להם. אך עדויות אלו, יחד עם גלוית דואר מאת הרב קרליבך, חיזקו בכולנו את תחושת האסון המתקרב.
האסון השיג אותנו באוקטובר 1942, כשאבי, הרב לאו, ואחי הצעיר, שמואל יצחק, נשלחו לתאי הגז בטרבלינקה – יחד עם 28.000 יהודים מפיוטרקוב.
בערך באותו זמן קיבלנו גלוית דואר מאיזה מקום בפרוסיה המזרחית, לפי החותמות שמישהו הצליח לפענח. רבי קרליבך כתב על הגלויה:
שורות אלה נחרטו בזיכרוני. אך בסוף המשפטים המעטים האלה הוא הביע את התקווה שעוד ייפגשו, כל אחד בשמחתו של השני…
הרב יוסף קרליבך
הרב יוסף קרליבך
 לעמוד הבא |
 ללעמוד קודם |
