ב. חברי ילדות – “ולטרלה ולוצלה”

שני הבנים, ולטר ולוץ, נמנו בין חברי הילדות שלנו. בשנים הראשונות הם למדו – כמונו, ילדי הקרליבך – בבית הספר הקהילתי של יהודי אלטונה, אולי מפני שהיה קרוב לביתם, ממש באותו צד של הרחוב. אבל גם אחרי שעברו לבית הספר התיכון “כריסטיאנאום”, נשארו בקשר עם בית הספר היהודי. במיוחד השתתפו השניים במסיבות בית הספר: ולטר, בעל השיער השחור, ניגן בכינור, ולודוויג, המכונה לוץ, בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות, ניגן בחליל.

עוד בשנת 1935 השתתפו שני הבנים בחגיגת בית הספר לרגל חג החנוכה. הם שיחקו את התפקידים של “שני אחים” בהצגת “מוריה”, שחיבר אותה המורה פיליפ מודל. מצד אחד נחשב הר המוריה כשיא הפאר, ומצד שני כ”מצבת זיכרון עגומה לסבל היהודי”…

ולטר השתתף גם בחגיגות אחרות בהן הציגו הצגות לפני ההורים והתלמידים. הוא היה הכנר בחיפוש אחרי “מָרי באחו”. תפאורה יפהפייה עם ציור של מגוון פרחים שימשה כאחו. הרבנית לוטה קרליבך “השאילה” להצגה את בתה הקטנה והעדינה, את נעמי בת הארבע – לבושה בשמלה ירוקה ופרחונית – עבור התפקיד הראשי של “מרי באחו”. ואילו ולטר ליווה את מקהלת הילדים הקטנה בכינורו, בתחילה במנגינה שקטה – בקטע בו הלכה מרי לאיבוד – ואילו בקטע הסיום הריע כינורו לאור הבשורה המשמחת: “מצאתיה, מצאתיה באחו…”

 

 

הצגה נוספת בה השתתף ולטר, הייתה הצגה על סיפור תנ”כי. במעין משחק של אורות וצללים שיחק ולטר – אז כבן 13 – את יוסף, ואני, צעירה ממנו בשלוש שנים וקטנת קומה, הצגתי את אחיו הקטן בנימין. ואכן, שיחקתי את תפקידי די טוב מאחורי הסדין, עד שיוסף, כלומר ולטרלה, קרא בקול: “גש אלי ואחבקך, בנימין שלי…”. מרוב בהלה נפלתי בין הבמה וסדין הצללים…

פה נשאלת שאלה מוצדקת:
האם ובאיזו מידה יש לאירועים ולזיכרונות פעוטים האלה – ערך היסטורי כלשהו?

ותשובתנו היא:
אכן, זיכרונות אלה ממחישים את המעבר החד מתמימות ילדים ויצירתיות נעורים לאכזריות פתאומית המחושבת בצורה שטנית – ללא כל עוול בכפם של הילדים היהודים:

לעמוד הבא

לעמוד הבית