... היוֹ היוּ שני אחים, ולטר ולוץ
על משפחה שאורה כובה
לוץ פיתח לעצמו מעין חיים דו-צדדיים. הוא שינה את שמו הגרמני, לודוויג ליכטהיים, ללוּאי לייטון; ולזכר אביו הוסיף גם את שמו היהודי, שמעון – כך שמעתה נקרא שמו המלא: לוּאי סימון לייטון.
משנת 1941 עד 1946 הוא התנדב לצבא האוסטרלי. לזכר הוריו ואחיו הוא רצה לחיות חיים משמעותיים, כפי שהתחנך בביתו: חיים ולימודים מתוך יושר וחריצות. כך השלים את הבגרויות, נרשם לאוניברסיטה וקיבל תואר ראשון במקצוע הנדסה אזרחית.
זכרו של אביו היה הקו המנחה לבחירת מקצועו: הרי אביו עשה כה רבות למען מקורות המים והסביבה, אביו היהודי שהאשימו אותו ואת ילדיו בהרעלת המים. והנה- ברבות השנים זכה בנו לקבל את התעודה: “The Certificate of Engineer Water Supply (VIC)”.
כאביו, גם לוץ התמסר להגנת הסביבה; מאמציו נשאו פרי והוא ייסד חברה למען אוויר נקי באוסטרליה, בשם: “The International Union for Clear Air”. ללא לאות התמסר גם ל”אספקת המים”: להגנת איכות המים ומי התהום, הגנה הכרחית לאספקת המים בעתיד.
בשל התמסרותו היוצאת דופן בתחום זה ובתכניות נוספות של איכות הסביבה, הוא, לואי סימון לייטון, לשעבר לודוויג ליכטהיים – בשנות החמישים לחייו – היה הראשון לקבל מדליית הצטיינות עבור הישגיו בתחום חדש זה, וזאת בשנת 1975.
אלא שאחרי שיא זה ועם התקדמות הגיל חזרו ועלו הזיכרונות של שנות האימה. זיכרונו של אחיו העיק עליו כצל כבד; הרי ולטר ליווה את הקינדרטרנספורט בו הוא נסע, והוא זה שהביא אותו, את לוץ, למקום מבטחים. אבל ולטר עצמו, שלא רצה לנטוש את אימו, חזר אליה לגרמניה, אל גוב האריות.
המחשבות על אנשים אלה היקרים לו מכול, אנשים שחיו חיים נאצלים ונעלים, שעונו ונרצחו בצורה כה אכזרית – מחשבות קודרות אלה האפילו על שנות חייו האחרונות ודכדכו אותו עד אפר. במותו הטרגי והבודד הסתיים סיפורה של משפחה אחת מני רבות שחיו בגרמניה – משפחה אינטליגנטית, מתורבתת, מוכשרת וערכית:
היו הייתה משפחה יהודיה. אך היא נמחקה … כליל.
ורנר פלוקן, שמשפחתו התגוררה קומה אחת מעל למשפחת ליכטהיים, היה עד למה שקרה בשדרת פלמליילה 25 – כילד, כתלמיד ובתור שכן. השאלות שהופנו אל הוריו נותרו ללא מענה, אך הן לא נתנו לו מנוחה. כך החל ורנר בחיפוש עקבות – מאלטונה עד לארצות הברית – עד שמצא אחד החברים של לוץ-לואי, בשם פטר טיקוטין. בעזרת העקבות שהצליח לאתר, המסמכים המתעדים והראיונות המוקלטים, סיפורה של משפחת ליכטהיים קיבל קווים ברורים, גם אם עצם העובדות אינן ניתנות לשינוי. גורלה הסופי של משפחת ליכטהיים חתום; המשפחה נמחקה ואיננה עוד.
עם זאת, החריצות והמסירות של ורנר פלוקן הן אלה המאפשרות היום לכבד את שביבי הזיכרונות, להניח אבני נגף על סף ביתם לשעבר ולהדליק נר נשמה.
יהי זכרם ברוך – של כל אחד ואחת.
 לעמוד הבא |
 ללעמוד קודם |
