DE EN RU HE
רמת וילהלמינה (Wilhelminenhöhe) – הימים הראשונים והאחרונים, 1946-1923
 

ב. רמת וילהלמינה במכתבים

(M. Gillis-Carlebach, Jedes Kind ist mein Einziges – Lotte Carlebach-Preuss, Antlitz einer Mutter und Rabbiner-Frau. Hamburg 2000)

… כך הייתי הראשונה להחליט על דעת עצמי לעלות לארץ ישראל. תוכניותיי היו גם די מעשיות. רציתי להמשיך ללכת לבית הספר עד לקבלת הסרטיפיקט ולנצל את חופשת הקיץ 1938 בכדי להתכונן לעליית הנוער במחנה קיץ קיבוצי ברמת וילהלמינה.

כי משנות ה-30 המוקדמות שימשה רמת וילהלמינה גם כמרכז הכשרה עבור מתלמדות ומתלמדים יהודיים מהמבורג והסביבה שהשתלמו בגננות, במשק בית – ובמידת האפשר, גם בחקלאות.


מחנה הקיץ ברמת וילהלמינה הדחיק הצידה דברים רבים. העבודות בגינה ובמטבח הענקי, החיים בצוותא – כמעט כולם היו בני אותו הגיל – ובמיוחד הלימודים האינטנסיביים של השפה העברית ושל לימודי היהדות תפסו את התפקיד העיקרי והפעיל, הן במקום והן במחשבה, בעוד שהמבורג של 1938 והאירועים הכלליים נידמו לתפאורה פסיבית, אך מאיימת ומעיקה – כסיוט שאיננו נגמר. הייתה השאלה אחת עיקרית, זו שכל אחד ואחת מאיתנו שאל את עצמו ברמת וילהלמינה: האם הוא יענה על הדרישות המחמירות, על מנת לזכות בסרטיפיקט שרק יחידי סגולה  יכלו לזכות בו – או שמא לא?

זה לא היה עניין של יוקרה. סרטיפיקט משמעו היה ערובה לחיים. הגעתי לחגיגת הבר-מצווה של אחי הצעיר כבר כמעט כמו מהגרת – עם אישור לסרטיפיקט.

 

מתוך מכתב קולקטיבי מאת לוטה קרליבך על הבר- המצווה, סוף אוגוסט 1938:

 

… ביום ששי בבוקר הגיעה מרים אחרי שבדיוק סיימה את מחנה ההכשרה לעליית הנוער ברמת וילהלמינה וקיבלה חופש ליומיים. בינתיים קיבלה אישור עלייה וכנראה תעלה לארץ במהלך החורף הקרוב.

כך הצילה רמת וילהלמינה את חיי…

ב”ה לסבתא האהובה שלי, (2 במרס 1939)

בשבת שעברה היינו יחד ברמת וילהלמינה וזה היה פשוט נפלא. אחרי כול אשר התרחש בהמבורג, הרגיש יו, כי הוא זקוק למנוחה.

ובכן נסענו לשם ביום רביעי, הוא ואני; אמנם ביום חמישי היינו מספר שעות בהמבורג בשל כמה “עיסוקים” שהיו לו שם. ביום ששי אחר הצהריים הגיעו גם שלוש הבנות הקטנות ושלמה-פטר. אסתר הרי הייתה בברלין ואת אווה זימנו ברגע האחרון שוב לעזרה בהנהלת מחנה לנוער. מזג האוויר היה נהדר ובילינו שם כמה ימים נפלאים – רק היה קצר מדי. אולי בקרוב זה יתאפשר חופשהכזאת שנית. מחר נצטרך למסור את כלי הכסף שלנו, אך בלאו הכי אין לנו הרבה.

שלך, לוטה.

*****************

לסבתא האהובה שלי, (8 באוגוסט 1939)
 
אני יודעת שאני ממש לא בסדר, המון זמן כבר לא כתבתי – וזה בלתי נסבל! אני פשוט לא מגיעה לזה יותר. כל כך הייתי רוצה שיו ייסע לעוד כמה ימים. הוא לא מצליח להחליט ובאמת גם לא יודעים לאן לנסוע. אולי יתפנה משהו ברמת וילהלמינה, אבל גם זה לא יהיה תענוג גדול עם כל הפעילות התוססת שם. (כעת ישנם שם קרוב ל-70 ילדים, חוץ מזה הכול מלא נופשים). גם המיטות שם הן כה נוראיות. עצם הדבר שזה מפריע לי, סימן הוא שאני מזדקנת. חוץ מזה באמת יפה מאד שם בחווה, האוויר, האוכל וכו’.
 
שלמה-פטר היה שם במשך 3 שבועות, וחוזר היום, בייבי (שרה) הייתה שם במשך 3 שבועות (כל אחד עם כיתתו). וכנראה תצאנה רות ונעמי בשבוע הזה…
ברכות לבביות לכולכם, שלך לוטה

 

ברמת וילהלמינה זכו הוריי בהפעם האחרונה במעט שלווה.

לאווה קרליבך, אנגליה (21 באוגוסט 1939)

ב”ה, לאווה האהובה לאוי”ט

Aראשית כול אלפי תודות על הגלויה הנחמדה שלך. כאן (ברמת וילהלמינה) די יפה. אתאר לך בקצרה את סדר היום שלנו. ב-7 בבוקר עלינו לקום. אנחנו לא מתרחצים אלא צריכים להסתדר בשורה בבגדי התעמלות. אנחנו עושים ריצה ביער ומספר תרגילים, אחר כך עלינו להתרחץ ולאוורר את המיטות, אז שותים קפה.

אחרי הקפה אנחנו צריכים לסדר את המיטות. אז משתוללים, משחקים מחניים, בדוקים וכדומה. בשעה 2 אוכלים ארוחת צהריים. אחרי האוכל מותר לנו לעשות מה שרוצים. ב-5 וחצי יש קפה, כלומר לחם בחמאה וריבה וקפה או מיץ תפוזים. בשעה 8 יש ארוחת ערב וב-9 צריכים ללכת לישון. אנחנו כאן 70 עד 80 ילדים…

אלפי… נשיקות וברכות, שלך, רותי שחושבת עלייך תמיד.

P.S. נ.ב. היום הלכנו לשחות, היה כיף ממש. קודם בוססנו במים. אבל אני לא אוהבת להיות כאן. [שתי שורות נמחקו בידי הצנזורה]… שני בנים ישנים אצלנו בחדר, אחד מפני שהשתובב ולכן היה צריך לישון אצלנו במשך שבוע שלם. והשני ישן אצלנו במשך כל החופשה.

אז שוב אלפי… ברכות ונשיקות. שלך, רות

ברמת וילהלמינה בילו ילדי קרליבך הצעירים את חופשתם האחרונה לפני הגירוש


Weiterלעמוד הבא
Zuruck
לעמוד קודם